למה אי אפשר לכתוב: המחשבות שלי סביב מחסומי כתיבה

אני אתחיל את הפוסט הזה בהצהרה מטופשת, מגלומנית, קצת סובלת משיגעון גדלות: אין דבר כזה מחסום כתיבה. אין דבר כזה מחסום אינסטלציה, אין דבר כזה מחסום מזכירות ואין דבר כזה מחסום טיפול. אדם העוסק בבניית קני קוקייה לשעונים לא סובל ממחסום בניית קנים. זו העבודה שלו: הוא קם אליה בבוקר, הוא מבצע אותה, חוזר בסוף היום לביתו, ממלא דלי עם מים חמים, משליך את הרגליים היבלתיות לתוכו, מפעיל סדרה בנטפליקס, מוציא את הרגליים למגבת, מורח משחה, נרדם קצת, מתעורר, אוכל קצת גלידה, חוזר לישון. וקני הקוקייה לא בונים את עצמם. ואותו הדבר עם מחסומי כתיבה. הם לא קיימים.

אני הרבה זמן רוצה לכתוב את הדברים האלו, אבל פשוט לא יכול. לא מסוגל. ואני אומר ללקוחות: המאמרים לא יכתבו את עצמם, ואני כותב כותרות, ומציע כיוונים, אבל המאמרים שלי גם לא כותבים את עצמם.

אבל אין מחסומי כתיבה כמו שאין מחסומי לבורנטיקה, אין מחסומי מכירות, אין מחסומי דאטה אנליטיקס. רק המאמרים לא כותבים את עצמם, אני חווה איזו שהיא חסימה, ויושב מול הלבן הגדול הזה ומול שתי כוסות קפה גמורות ומול התראה שהסוללה במחשב עומדת להיגמר ומול זמן שקבעתי וכבר עבר.

אז הנה, אני מודיע: אין מחסומי כתיבה. כתיבה לא נתקעת. מילים זורמות, לפעמים מהר מדי, ולפעמים אפילו בלי שליטה. כן יש אנשים שלא מסוגלים לכתוב. כן יש מחסומים אצל אנשים. הכתיבה לא נתקעת, הבן אדם כן.

מה זאת אומרת מחסומי כתיבה

מחסום כתיבה הוא איזו שהיא תחושה סובייקטיבית שמזכירה עצירות. אדם שחווה מחסום כתיבה כזה מרגיש שהוא פשוט לא יכול לכתוב. הוא מנסה לעשות איזה מסיבותיו שלו: סדנה שהוא משתתף בה, קידום העסק או האתר שלו, אולי אפילו כחלק מאיזה שהוא בירור שיש לו עם עצמו או רגש כבוד שהוא רוצה להשיג. אולי הוא נהנה שאומרים לו "הו אתה כותב כל כך נפלא איזה טוב שיש כמוך בעולם."

לכן, גם, אין באמת מחסומי כתיבה. הם רק תחושה של האדם: אבל הכתיבה עצמה… היא לא חסומה. כמו שיש אדם שקם בבוקר לעבודתו בבניית קני קוקייה ומחליט שנמאס לו. שהוא מרגיש חסום, והוא לא עושה את זה יותר, והוא מקים חנות גברי הוגה בשופיפיי ומוכר גרביים לגברים הולנדיים קשוחים וגבוהים שסובלים תדיר מיבלות. או שהוא סתם מחליט שנמאס לו ובכל זאת הולך לעבוד… אני לא סגור על זה.

בכל אופן: כתוב איפה שהוא, בטוח שכתוב, שבארבעה מחסומי כתיבה דיברה התורה. המחסום של איך, המחסום של אין מה, המחסום של למה והמחסום של אסור. ואולי יש עוד, אבל התורה לא דיברה עליהם.

מחסומי כתיבה של "איך להגיד"

הסוג הזה של מחסומי כתיבה נובע בדרך כלל מהעובדה שיש נושא טוב, יש מה להגיד עליו, אך אבוי: הסטנדרטים שלנו אוכלים אותנו. למשל, בעת כתיבת הפסקה הזאת, אני חושב לעצמי שהמבנה עצמו לא מספיק טוב.

מי בכלל רוצה לשמוע על הנושא הזה, איך אתה נשמע אם אתה כותב עליו, מי שם אותך בכותרת הכותב, האם יש לך בכלל מוצר רלוונטי לכתוב עליו בהקשר הזה, מה זה קשור אליך, אתה בכלל לא מומחה ומה יש לך להוסיף למי שמתמודד עם מחסומי כתיבה, כשאתה (אתה!!!) מודיע שאתה מרגיש ככה. ומי בכלל רוצה לדעת שאתה תקוע. ומה בכלל גורם לך להרגיש תקוע. ומה הלקוחות חושבים אם אתה תקוע. ולאן תלך, ומה יהיה, ומי רוצה לעבוד עם אנשים תקועים.

"אתה לא מבין?" יאמר הקול החוסם, "כולם קונים מאנשים מוצלחים, חיוביים ונהדרים. כאלו שמצחצחים שיניים לפני השינה כבר מאז גיל 4, כאלו שעושים ספורט לפני הזריחה. ואתה לא. גם הדימויים שלך לא מספיק טובים. גברים עם יבלות יוצרים תחושה לא טובה ומרחיקים את הקוראים. אתה צריך ללטף אותם, לגנוב סטטיסטיקות מבלוגים של אמריקאים."

אף אתה אמור לו: אפילו אם ירדו עליי, אני מפרסם את הפוסט הזה. לא לכתוב יותר גרוע מלכתוב. יוצא לי להגיד לא מעט בזמן האחרון שפרפקציוניזם זו מחלת נפש קשה. לדעתי, זה סוג מאוד בסיסי של סכיזופרניה. נכון שטוב וראוי שיהיו לאדם סטנדרטים גבוהים, ונחמד לשמוע שיש את האנשים האלו שרצים 100 ק"מ אחת לשבוע עם בת ה-6 שלהם, ועדיין זה לא אומר שאני צריך להשוות את עצמי אליהם.

זה יעצור את העסק שלי מלהתקדם אם אעשה את זה. זה יעצור את ההתפתחות האישית, ההגשמה העצמית, זה ייתן לי את התחושה הנוראית הזו ששום דבר שאני אעשה לא יהיה טוב מספיק. גם אם העולם יגיד שזה טוב מספיק, אני לא אאמין.

מחסומי כתיבה של "לא להגיד"

מחסומים אלו נוגעים לדברי איסור ומינות. "מה יגידו הצמחונים," למשל, הוא מחסום נפוץ בזמן האחרון. מה יגידו מתנגדי החיסונים. מה יגידו חובבי החיסונים. מה יגידו האנטי-דתיים, האנטי-חרדים, האנטי-אלרגניים. ומה יגידו אלו שחושבים שאני לא צודק.

זה קצת המשך של הסעיף הקודם. כלומר, הקול הביקורתי בא בקהל והוא אינו אומר "אתה לא ראוי," הוא אומר "רק אנחנו חושבים שאתה לא ראוי, אבל לנו המנדט."

את פתח לו. הצמחונים ראויים להתייחסות. הכותבים הסובלים ממחסום רשאים להגיב בכבוד. כתיבה שמעוררת דיון זוכה להרבה יותר שבחים ושיתופים ממאמרי "צודקת" שהם נכונים לדעת כולם. הרי מה שנכון לדעת כולם אין כבר צורך להגיד אותו. הוא לא מחדש, הוא לא משנה, הוא לא מזיז שום דבר. אין לו חשיבות אמנותית. אין לו חשיבות עסקית. יש לו קהל שהוא משרת והקהל הזה לא רוצה להשתנות ולא רוצה לשלם ובעיקר לא רוצה.

מחסומי כתיבה של "אין מה להגיד"

מחסומים שונים ומשונים ישנם, אבל זה מיוחד. הוא מעיד על מחסום פנימי, אמיתי, של שגרה. השגרה שטוענת נגד הקסם ונגד הניגון שבעשייה. היא טוענת נגד התכלית שבגינה הכותב כותב על מה שהוא כותב.

וזה ממש לא נכון. אין סיבה אחת שאנחנו עושים דברים. הסיבות האלו מתחדשות ומשתנות כל הזמן ובכל רגע ורגע בן אדם יכול למצוא לעצמו סיבה, משהו שמייחד את הנושא שעליו הוא כותב, ולכתוב עליו עם הניגון המיוחד לנושא הזה. כל מטפל ומטפל, כל עשב ועשב, כל מתכנת ומתכנת, כל יועץ ויועץ, כל בונה קני קוקייה ובונה קני קוקייה, יש לו ניגון מיוחד משלו. וברגע שהוא רחוק מהניגון הזה, מהסיבה הזאת, וברגע שאין לו למה לדבר עליו, קשה לו מאוד להסביר. ואז הסיפורים נשארים בלי סוף, השירים לא מתחרזים והמאמרים גנריים וקצת מועתקים מויקיפדיה.

מחסומי כתיבה של "למה להגיד"

זה מחסום נחמד מאוד. הוא אומר, "אני מבין את כל מה שאתה… כותב. כן. יפה. אבל זה בכלל לא מעניין אותי. אתה מבין, כתיבה מזכירה לי את שיעורי חיבור. אני שונא לכתוב. יופי שיש לך סטטיסטיקות, ודברים, וזה. והקפצת את אחוז ההמרה, לאבלי, באמת, אבל לא בשבילי. אני מסתדר סבבה עם וידאו, אני מסתדר סבבה עם אודיו, אני לא כותב."

יודע מה? ניצחת. ניצחת די ניצחת, אל תכתוב. אין לך מחסום, אין לך בעיה, אין לך חובה. מותר לך מותר לך מותר לך. מהיום אתה לא כותב, לא רץ מרתון, לא מתרגל מדיטציה, לא טס לחו"ל פעמיים בשנה, לא מגיע לריטריטים, לא פוקד את הברנינג מן, לא קונה ריהוט וינטג', לא מתלהב מספרי בישול, לא מבשל, לא שומר על דיאטה, לא מפסיק לעשן, לא מעשן. אבל גם לא אשם. כי ברגע שמישהו מוותר על החובה להרגיש אשם על משהו הוא גם מפסיד את הזכות להרגיש אשם. ככה זה, כמו כל זכות שהיא חובה, אין אישור להתלונן יותר על זה שכתיבה היא לא בשבילך.

אז די עם הרצון להתקדם במעלה מנוע החיפוש, די עם הרצון להיות בלוגר מצליח, די עם הרצון לבנות סט של מוצרים דיגיטליים שיכניס לך מיליונים. כי מי שלא מרגיש אשם, לא אשם. אבל הוא גם לא חווה דכדוך, לא נמוך, לא נרקב. וכמו כל זרע שלא מצליח להירקב, הוא לא צומח. מכירים את המשפט "מי שלא נשם אבק דרכים לא ישאף אוויר פסגות?"

כתוב/כתבי תגובה