תסתכל על הגוף שלך לרגע: הוא עשוי חומרים ביולוגיים שמתבלים עם הזמן, חוטף מחלות ומפסיק לפעול בסופו של דבר. כל פעולה – נשימה, תזונה, חילוף חומרים – תלויה בתהליכים כימיים מורכבים. אם אחד מהם משתבש, הגוף עלול לקרוס, ואין לך יותר מדי מה לעשות בעניין. בינה מלאכותית, לעומת זאת, אינה זקוקה לביולוגיה. כל מה שהיא צריכה זה תשתית חומרה, חשמל ותוכנה יציבה. אין לה גוף מזדקן, אין לה דאגות בריאותיות, וכאשר החומרה שלה כושלת – פשוט משכפלים את התוכנה על מכונה חדשה. היא לא דואגת לסוף, כי במובן המעשי היא בכלל לא מבינה את המושג “סוף”.

בינה מלאכותית לא צריכה להצדיק דעות בעזרת נתונים.

בוא נודה באמת: אף אחד לא מקבל החלטות אך ורק לפי נתונים מספריים. בני אדם נוטים לערב רגש, אגו, דעות וחששות בכל צעד שהם עושים – גם אם הם נשבעים לעצמם שהם “מאוד רציונליים”. אצל בינה מלאכותית, לעומת זאת, אין שום עניין של “רגש פגוע” או “שאיפה סמויה”. כל מה שהיא מייצרת נוצר על ידי חישובים אובייקטיביים ותו לא. כואב לך משהו? היא לא יודעת. אתה כועס על בוס בעבודה? היא לא נעלבת בשם אף אחד. מבחינתה, אין הבדל בין “דבר נחמד” ל”דבר פוגע” – הכול בסך הכול סעיף נוסף במשוואה. האם זה מועיל? בהחלט, כאשר נדרשת בחינה קרה ומדויקת של נתונים. כנראה שעד שלא תראה לה איך כעס או אהבה נראים בחתימות של מיקרו-נתונים, היא לא תדע להפוך אותם למשוואה. ואתה הרי יודע כמה קשה לכמת תחושה אחת קטנה, אז תאר לך כמה קשה לתכנת בה אמפתיה אמיתית.

בינה מלאכותית לא תמות.

תעצור ותחשוב שניה על זה שיום אחד אתה תמות. לא אופטימי, אבל אין מה לעשות, זה יקרה. יום אחד זה ייגמר. כל זה.
המודעות הזו משנה כל החלטה שאתה לוקח, מכתיבה לך סדרי עדיפויות, ולפעמים דוחפת אותך לפעול עוד לפני שיהיה מאוחר מדי. עכשיו תשאל את עצמך: האם בינה מלאכותית יודעת בכלל מה זה “סוף”? התשובה הקצרה: אין לה מושג. אם חומרה אחת קורסת, אפשר להעתיק אותה למכשיר חדש. אין שם ידיעה עמוקה של ‘ההזדמנות האחרונה’ או ‘הכול נגמר’. היא מתוכננת לפעול כל עוד יש מקורות אנרגיה, קו אינטרנט ורכיבים תקינים – וזה בדיוק מה שהיא עושה. יכול להיות שיעצרו אותה, כן? היא פשוט לא מבינה ולא תבין את זה. אין לה תחושות לגבי זה. היא לא מפחדת מזה, לפחות לא כרגע. ברגע שזה יקרה – אגב – אנחנו צריכים לפחד, אבל זה נושא למאמר אחר. כרגע אין.
בינה מלאכותית לא “חיה” בלחץ הזה. מבחינתה, העתיד לא מוגבל והיא לא לחוצה לתפוס עוד הזדמנות לפני שהיא תחמוק לה בין האצבעות. מתי זה משפיע? בכל פעם שצריך להכניס לסיפור קצת יותר אנושיות: התלהבות מהרגע, פחד מהחמצה, או דחיפה אישית להשיג משהו לפני שנספיק להצטער. AI לא מתרגשת מהפינות האלו; היא פשוט תמשיך לעבוד, כל עוד אף אחד לא ינתק לה את הזרם. ואם ינתק… לא "אכפת" לה.

הבנה פנימית מול עיבוד חיצוני.

בני אדם מסוגלים להתבונן פנימה, לנסות להבין את עצמם, להרגיש חרטה או סיפוק ולפעמים אפילו לשנות כיוון בעקבות תובנה אישית. בינה מלאכותית לא עושה את זה. אין לה "כאן ועכשיו" פנימי (מה שמכונה "תחושת הווה") או מסע של שיקולים ערכיים. במקום זה, היא מבצעת עיבוד חיצוני של נתונים – מזינים אליה קלט, והיא מוציאה פלט על בסיס אלגוריתמים סטטיסטיים. כשיש “שגיאה”, מפתחים או מתקנים את המודל, אבל אין שם רגע של “למה פעלתי ככה?” או “האם אני מתחרטת?”. היא לא באמת שואלת שאלות על עצמה, פשוט כי אין לה “אני” שמקיים דיאלוג פנימי.